050-3828625
חדשות ומבזקים
טיילת ארמון הנציב

    

 טיילת ארמון הנציב

1. נסיעה על כביש מס` 1 הירושלמי שעובר בחלקו העיקרי לאורך קטע של שטח ההפקר- שטח תווך בין האזור הירדני והאזור הישראלי שלא היה שייף לאף אחד מהצדדים. כיום יש מבנים חדשים משני עבריו של שטח ההפקר.

מעבר מנדלבאום שימש כמעבר בין ישראל וירדן באותן 19 שנים בין 1948 ו-1967, והוא לא שימש בד"כ אזרחים אלא אנשי כמורה ודיפלומטים, על פי רוב במקרים מיוחדים שאושרו על ידי שני הצדדים. גם השיירה הדו-שבועית שהחליפה חלק מהכוח שישב בהר הצופים הורשתה לעבור דרך מעבר מנדלבאום. המעבר היה בפיקוח ארגון האו"ם, שישב במבנה סמוך, שעד היום מתנוסס עליו דגל האו"ם.

מהצד השני של הכביש נמצא בית מנדלבאום, שעל שמו גם נקרא המעבר. מנדלבאום היה יהודי עשיר בשלהי המאה ה-19- תחילת המאה ה-20 שהקים כאן שורת בתים על מנת לשכן בהם מעוטי יכולת מחוץ לחומות העיר העתיקה. בית מנדלבאום הוא הבית היחידי שנשאר משורת הבתים המקוריים שהיו כאן, והוא הפך במרוצת הזמן להיות המקום שלידו העמידו את המעבר.

לאורך הצד הישראלי של שטח ההפקר היו כמה עמדות שבהן ישבו חיילים, ועמדות אלה עוד ניכרות בכמה בתים לאורך הדרך, כאשר אולי הידועה שבהן היא עמדת בית תורג`מן, שנקרא כך על שם הבית שבו היא ישבה (שכמו בית מנדלבאום, נקרא על שם בונהו). זהו בית אבן בסגנון קלאסי, בנוי כולו אבן ירושלמית אדמדמה (איזי אחמר), והיום יש בו מוזיאון בשם "קו התפר" שנושאו- דו הקיום בעיר.

בבתים הישראלים שהיו כאן לאורך מלחמת ששת הימים, המעטפת העליונה משובצת חרכי ירי, מה שהופך את הבתים למעין עמדות ירי ותצפית פוטנציאליות.

"הקו הירוק", "קו התפר" או "קו שביתת הנשק" הם שמותיו הרבים של אותו מקום.

2. בתחנת הדלק שחלפנו על פניה יש קטע של החומה השלישית מתקופת בית שני- החומה שנבנתה ע"י אגריפס השני ובנייתה הושלמה ע"י המורדים.

3. שכונת מוסררה היתה גם היא שכונה חצויה ב-19 השנים שבין מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים. חציה המזרחי סביב שער שכם, בצד הירדני, וחציה המערבי באזור רחוב הנביאים ורחוב שבטי ישראל בצד הישראלי. כיום השכונה נקראת "שכונת מורשה".

4. למרגלות קטעים מחומת ירושלים שנבנתה ע"י סוליאמן המפואר במאה ה-16, בצד המערבי, בין שער יפו ופינת החומה לכיוון שער ציון, יש גם נדבכים של חומה חשמונאית, ובהמשך לכיוון הר ציון גם שרידים של החומה הרחבה- חומת העיר העליונה מתקופת מלכי ישראל וחזקיהו (החומה הראשונה, על פי יוסף בן מתתיהו), שעליה בנו גם החשמונאים.

5. הכביש יורד לעמק קטן- גיא בן הינום, שהוא ואדי שמושך כאן מי נגר בערך מקו פרשת המים, בהמשך הוא מעמיק את התוואי שלו, ובתקופה הממלוכית והעות`מאנית בנו וחיזקו כאן סכר גדול, שיצר מאגר מים, שנקראה "בריכת הסולטן". כיום האזור משמש למופעים, ועל הסכר יש סביל יפה.

בגדה המערבית של גיא בן הינום רואים את מלון המלך דוד, שבתקופת המנדט אגפו הדרומי שימש כמטה של ממשלת המנדט בארץ, והוא פוצץ מאוחר יותר ע"י תנועת המרי או האצ"ל (הוויכוח הוא האם זו היתה פעולתה האחרונה של תנועת המרי או פעולתו הראשונה של האצ"ל). בהמשך שתי שכונות, הראשונה שבהן מפורסמת בזכות היותה השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות- זוהי שכונת משכנות שאננים, שנבנתה ע"י משה מונטיפיורי בשנת 1860, והשנייה היא שכונת ימין משה, שגם היא נבנתה ע"י מונטיפיורי, וקרויה על שמו.

למרגלות שתי השכונות הללו עובר קטע של אמת המים הקדומה לירושלים- זוהי האמה הנמוכה, שהוליכה מים אל בית המקדש. מכאן האמה המשיכה עוד כ-200 מ` לכיוון שער יפו של היום, חצתה את גיא בן הינום בקשתות, עברה לצד השני שלרגלי הר ציון, הקיפה את הר ציון עד שהגיעה למדרגות הכותל המערבי, משם המשיכה בקו גובה לכיוון רחוב השלשלת, עלתה על קשת וילסון והכניסה את המים פנימה אל הבורות שבהר הבית.

המערכת פעלה במשך מאות שנים, עד שבתקופה העות`מאנית הכניסו צינור חרס לתוך האמה, והיא נסתמה ויצאה מכלל שימוש.

6. לאורך המצוק הקטן של גיא בן הינום יש כמה מערכות קבורה מתקופת בית ראשון, שפתחיהן מסורגים כיום.

גיא בן הינום ממשיך דרומה לכיוון מפגשו עם שני נחלים נוספים- גיא עושי הגבינות (הטרופיאון) ונחל קדרון, ויחד הם יוצרים את נחל הקדרון היורד לכיוון ים המלח. בגיא בן הינום נהגו לקיים את פולחן המלך, שהיה כרוך בהקרבת ילדים חיים למלך, ויכול להיות שבגלל זה שמו של המקום, שמזכיר את המילה "גיהנום". אומרים שגם המילה "תופת" התפתחה מכאן, כי במהלך טקסי הפולחן נשמעו צעקות נוראיות מן המקום (של הילדים שהוקרבו כקורבן), ולמעלה עמדו מתופפים שתופפו במטרה להסוות את הצעקות.

7. האזור של מרכז מורשת בגין והכנסייה הסקוטית נקרא "כתף הינום", ויש שם מערכות קבורה מתקופת בית ראשון.

8. אתר הרכבל בהר ציון: מכאן להר ציון היה רכבל- קרונית קטנה שהעלתה ציוד ותשדורות להר ציון, שם היו עמדות ישראליות עד 1967.


מסלול הקו העירוני- מטיילת ארמון הנציב לשכונת אבו תור:

בתצפית מהטיילת מזרחה אפשר לראות קטע מחומת ההפרדה, שכיום משמשת את הקו החדש שבא להחליף את הקו העירוני, או השטח המפורז. מה שמעבר לחומה מזרחה הוא שטחה של ירושלים הערבית, ומה שמהחומה מערבה- שטחה של ירושלים הישראלית, כולל כפר השילוח (סילואן), שבתחום מדינת ישראל מאז 1967, ולתושבים כאן יש תעודות זהות ישראליות.

הרכס שמולנו יש שמות שונים: הר המשחית, הר הזיתים, הר הצופים ולבסוף- גבעת המבתר והגבעה הצרפתית.

סיפורו של הקו העירוני:

בדיוק שנה לאחר פרוץ מלחמת העצמאות, ב-30 בנובמבר 1948, נפגשו בירושלים סא"ל משה דיין (אז מפקד מחוז ירושלים) ועבדאללה א-תל, מפקד הגדוד השישי של הלגיון הירדני. הם נפגשו בבית נטוש בשכונת מוסרארה (כיום שכונת מורשה), על רצפת החדר פרשו מפה גדולה של ירושלים (שהורכבה ממספר מפות- בהעתק אפשר להבחין בהבדלי הצבעים) בקנ"מ של 1:20,000 ובעזרת שני עפרונות שעווה עבים (צ`יינוגרף) שירטטו על המפה (בהעתק של המפה אפשר להבחין בהפסקות שבקווים, שנוצרו בגלל חריצי המרצפות). דיין שרטט בעט ירוק קו בין כל הנקודות שהיו בשליטת ישראל נכון לאותו יום (30.11.48), ועבדאללה העביר בעט אדום קו בין הנקודות הירדניות. בתוך שטח העיר העבירו קו גבול (שיושם בשטח ע"י חומה) שהפריד בין חלק אחד וחלק שני של העיר- "עיר ובלבה חומה". הצד המערבי היה בשליטת ישראל והצד המזרחי- בשליטת ירדן. כך נוצר הקו העירוני בירושלים, שנקרא גם "הקו הירוק" בגלל העט הירוק בו שרטט משה דיין את הקו. זה היה קו שביתת נשק, שהיה בעל פוטנציאל להפוך לקו גבול.

בשטח הירדני היתה מובלעת ישראלית- הר הצופים. העיר העתיקה כולה (כולל הרובע היהודי) היה בשליטה ירדנית, וארמון הנציב היה שטח מפורז (אסור בכניסה עם נשק לכל אחד מהצדדים). למעשה מה שנשאר מתוכנית החלוקה של האו"ם (כ"ט בנובמבר) שייעדה את כל ירושלים להיות שטח בינלאומי היה רק ארמון הנציב, וכאן גם פרצה מלחמת ששת הימים בגזרה הירדנית 19 שנים מאוחר יותר.

למעשה נוצרו 5 סוגי שטחים: שטח ירדני, שטח ישראלי, שטח מפורז[1] (מובלעת הר הצופים, שהיה שטח ישראלי שכדי להגיע אליו היה צריך לעבור בתוך שטח ירדני, ומובלעת ארמון הנציב, שהיה לה מעמד בינ"ל של שטח בבעלות אקס-טריטוריאלי של כלל מעצמות האו"ם, וישב שם כוח או"ם), שטח ההפקר שבין שני הקווים ושטח עובי הקו- היות שהעיפרון שבו השתמשו עשוי משעווה, כתוצאה מהתחממות הוא מתרחב, ובמקום רוחב של 2 מ"מ ששרטט בהתחלה, בהמשך הקו הגיע לרוחב של 8 מ"מ. בשטח זה בא לידי ביטוי ברוחב של 100 מטרים בשטח, ולכן היו בתים שלא ידעו אם הם נמצאים בתוך הקו-עצמו, בשטח ההפקר, בשטח הישראלי או בשטח הירדני.

כנראה שדיין וא-טל, שניהם קצינים ותיקים ומנוסים, לא חשבו שהגבול הזה יחזיק מעמד יותר מפרק זמן קצר, כי קו הפסקת אש הוא קו זמני, ואו שהולכים להסדר שלום ואז מטבע הדברים הגבול ישתנה, או שהמלחמה תימשך (היא עוד לא הסתיימה) ואז בוודאי שהגבול ישתנה. שניהם ראו את הקווים ששרטטו כגבול זמני, אבל "אין דבר יותר קבוע מהזמני", והגבול הזה החזיק מעמד 19 שנים, שבמהלכן היתה העיר חצויה לשניים.

מחשש שהמפה תיהרס או תיאבד, הוחלט באו"ם לעשות לה מספר עותקים.

כאמור, הר הצופים היה מובלעת ישראלית בתוך שטח ירדני, וכדי להגיע אליו היה צריך לעבור בתוך שטח ירדני. לשם כך יש להגיע להבנה עם ירדן, וההבנה היתה כזאת: באזור שער מנדלבאום היה המעבר. אחת לשבועיים מותר לישראל להעביר שיירה של שוטרים בלבד, שיטפלו בממצאים ובמה שהשאירו אחריהם אנשי האוניברסיטה העברית ואנשי ביה"ח הדסה שבהר הצופים שעבדו שם בעבר. שני המוסדות האלה חדלו מלתפקד, וצוותים מיוחדים של תחזוקה ושמירה הובאו לשם, יחד עם שוטרים שישמרו על המקום בהיבט של בטיחות, ולא ביטחון בינ"ל (כי את זה עושה צבא).

יתר על כך, ירדן עמדה על כך שהרכבים שהעלו את האנשים להר הצופים יהיו אותם רכבים כל הזמן. כמובן שהישראלים ניסו להתחכם והעבירו גם חיילים במדי שוטרים. נקבע אפילו מעמד של מפקד בהר, שכונה בצופן הצבאי "המלך", ולעוזריו קראו בשם הקוד "נסיכים". הם עלו בשיירות הדו-שבועיות להחליף כוח ולהכניס כוח חדש. זו היתה המציאות.  

במהלך 19 השנים בהן היתה ירושלים חצויה, העיר המזרחית שהיתה בידי הירדנים כמעט קפאה של שמריה, ועיקר הבניה בה התמקד במחנות צבא (ומספר בתי מלון לקליטת תיירים).

לקראת ביקור האפיפיור יוחנן פאולוס השישי (1964) החל מלך ירדן לטפח את ירושלים המזרחית: הוחל בפעולות שיקום ושימור רחבות בהר הבית ומבניו, כיפת הסלע וכיפת אל-אקצה צופו בלוחות אלומיניום מוזהבים, וחודשו עיטורי הקרמיקה של כיפת הסלע. למעט פעולות אלו, היו שנות שלטונה של ירדן בירושלים שנים של חוסר פעילות. המלך חוסיין אמנם החל לבנות ארמון קטן בפסגת התל של גבעת שאול לתקופות של שהותו בירושלים, אך עיקר מאמצי הפיתוח של ירדן הושקעו בעבר הירדן המזרחי.

לעומת התרדמה שאפיינה את צדה המזרחי של העיר, נעשתה בתקופה זו פעולת בנייה ערה בירושלים המערבית שבשטח ישראל. העיר נקבעה כבירת מדינת ישראל ונבנו בה שכונות חדשות. השכונות הערביות הנטושות אוכלסו גם הן, בעיקר ע"י עולים חדשים. מוסדות השלטון של המדינה הועברו לירושלים, נבנתה קרית הממשלה ומשכן הכנסת, נבנה משכן הנשיאות הרשמי, קרית אוניברסיטה חדשה בגבעת רם ובית חולים חדש- הדסה עין כרם.

לגבי המוסדות שהיו בהר הצופים: בראשיתן של 19 השנים לא היה לירושלים בית חולים גדול או אוניברסיטה, ולכן חיפשו אתר חלופי והתחילו לבנות מחדש: את ביה"ח הדסה בנו בעין כרם, ואת האוניברסיטה- בגבעת רם, היכן שהיה כפר ערבי בשם "שייח` באדר". שם היה מקום מפגש וריכוז למפקדים, ולכן השם "גבעת רם"- "רם" זה ראשי תיבות של המילים "ריכוז מפקדים". אחרי מלחמת ששת הימים נתרם כסף רב (בין היתר ע"י הזמר פרנק סינטרה), והמוסדות בהר הצופים שוקמו מחדש, וכך נולדה המציאות: שתי אוניברסיטאות שהן אותו מוסד, ושני בתי חולים, שגם הם אותו מוסד.

עד שביה"ח הדסה נבנה בעין כרם, שימשו בתי החולים ביקור חולים וביה"ח של דוקטור וולך, ביה"ח שערי צדק וביה"ח משגב לדך.

כן נבנו מוזיאון ישראל ואתר `יד ושם`, הר הרצל הפך לבית קברות מרכזי עם העברת עצמותיו של חוזה המדינה אליו, והוקם בו בית העלמין הצבאי.

אחרי שהרובע היהודי נותק מהעיר היהודית, כתב יצחק שלו בשירו "על גג מנזר נוטרדם" שיר געגועים לחלק שאבד. בשיר באה לידי ביטוי הערגה אל אותו חלק שאולי נתפס ע"י התנועה הציונית כמייצג עולם ישן, אך בהעדרו עלה לפתע ערכו והובנה חשיבותו:

גג מנזר נוטרדם

לי היה כנבו;

את הקודש אראה ואליו לא אבוא.

נקודות מלבינות שם בהר הזיתים

מצבות הן, אחי, מתחתן המתים

שחמש בשנים לא נפקד זכרונם [השיר נכתב בשנת 1953]

לא תפילה בביתם ולא זר במעונם.

והכל כה קרוב... שלח ידך וקחם:

את שער יפו ואת שער שכם.

והכל כה רחוק, כחלום העובר

ירדת מגג, ואיננו יותר—

רק מן רטט כזה בשרשי אצבעות

רק חירוק בשיניים ולחץ דמעות...

הולכים מהטיילת אל שכונת אבו תור.

הטיילות שכאן (3 במספר) הן חלק מפארק גדול שפותח כאן ונקרא "פארק השלום".

בדרך מהטיילת לשכונת אבו תור עוברים ליד חומה שמאחוריה יש מתחם של מנזר נשים של הקלריסטיות- מסדר הנשים הראשון בתולדות הנצרות הנשית, שקרוי על שם סנטה קלרה, המקבילה הנשית לפרנציסקוס הקדוש ותלמידתו. במנזר יש חלק פתוח- של נזירות שעושות את הקשר עם העולם החיצון, בעיקר קשר של מכירות של עבודות יד שהנזירות עושות, והחלק הסגור שלא בא לעולם במגע עם העולם החיצון, ואילו נכנסות רק נזירות שעברו כמה וכמה שלבי התנזרות ונדרו נדר למאה שנים.

שכונת אבו תור היא כיום שכונה מעורבת, יהודית-ערבית. "אבו תור" (בערבית: אבי השור) היה כינויו של לוחם מוסלמי בצבאו של צלאח א-דין, שכבש את ירושלים מידי הצלבנים.

עד מלחמת העצמאות השכונה היתה ערבית, ובקרבות מלחמת העצמאות נכבש חלקה העליון בידי ישראל. השכונה נשארה חצויה במשך 19 שנים, וקו שביתת הנשק (הקו העירוני) עבר בתוכה, ברחוב

עשהאל (שקרוי על שמו של מצביא בצבאו של דוד המלך).

אחד מבתי המלון הראשונים שנבנו בירושלים, ליד רמת רחל, היה מלון `גני יהודה`, בתוך שכונת ארנונה. שכונת ארנונה נקראת כך משום שבזמנו אפשר היה לראות ממנה את שפך נחל ארנון לים המלח. בשכונה זו גר בין היתר הסופר ש"י עגנון. מלון גני יהודה היה אחד המלונות המפוארים בעיר, והלובי שלו שימש בין היתר לעריכת נשפים דיפלומטיים.

מספר עוזי נרקיס בספרו "אחת ירושלים": "הקו העירוני התחיל, כאמור, בבית צפפה, עבר לרמת רחל וממנו לשכונת תלפיות. בשנות ה-60 נבנה בגבול השכונה בית מלון גדול, "גני יהודה", ולאחר מכן הורחב ונוסף לו מבנה מיוחד לחדר אוכל ובר. רק לאחר שהבניין כבר עמד על תלו, התברר שכותל המזרח שלו "פלש" כדי מטר או שניים לשטח המפורז של ארמון הנציב, כך שפינת הבר נמצאה מעבר ל"קו".

יום אחד אירחתי את השגריר הבריטי, מייקל הדו, לסיור בפרוזדור ירושלים. הסיור הסתיים במלון "גני יהודה", והזמנתיו לתה של מנחה. לפני שישבנו לשולחן הצעתי לעלות אל מגדל התצפית שהוקם מעל מבנה חדר האוכל. המראה משם עוצר נשימה, ושמחתי לשתף בהתפעלותי את אורחי. כשניצבנו שם ליד המעקה לא התאפקתי ואמרתי לו: "היודע אתה, כאן אנו ניצבים בישראל, אך כשנרד לחדר האוכל, היזהר שלא להתקרב אל הבאר כי דלפק הבר נמצא בשטח המפורז..."

השגריר הדו היה אדם נבון ובעל חוש הומור. הוא הסיר את כובעו, האזין להסברי, העריך את המצב ונראה בארשת פניו שהחליט להימנע מעימות עם ה"בר המפורז". הוא הביט בשעונו, "הופתע" מן השעה המאוחרת והתנצל על שנאלץ למהר. הוא הודה על האירוח הנעים, נכנס למכוניתו ההדורה ונעלם".

אחד הסיפורים הידועים והמשעשעים ביותר על הווי החיים בשכונות החצויות על ידי הקו הירוק, הוא הסיפור על הפיתה. עקרת בית יהודיה שנגמר לה הלחם, פנתה בצעקה לשכנתה שבצד השני של הרחוב, כלומר- מעבר לגבול, והשכנה זרקה לה פיתה. הפיתה עפה באוויר- מירדן לישראל, וזה היה מחזה נפוץ למדי.

יום אחד ביקש אזרח ישראלי שגר ממש על הקו הירוק, לבנות לעצמו בית שימוש בחצר ביתו. היות ואסור היה לעשות שום שינויים בקו הירוק, החלו לחצוב לו את בית השימוש, ואחרי כמה ימים התקבלה תלונה דרך מטה האו"ם בארמון הנציב דרך משרד החוץ, על כך שישנה בנייה בלתי חוקית בשכונת אבו תור. בעקבות כך נשלחה משלחת של קצינים לשכונה, ונוהלו תכתובות לאורך שנים- והכל בנושא: האם ייבנה או לא ייבנה בית השימוש?

אולי הסיפור המפורסם ביותר הוא על הנזירה שחיה במנזר נוטרדם, שקמה בוקר אחד, התכופפה מהחלון, פיהקה ושיניה התותבות נשמטו מפיה החוצה ונפלו למטה, לשטח ההפקר שבין שתי המדינות. קצין או"ם, קצין ישראלי וקצין ירדני הגיעו לבדוק מה קרה, ולאחר הרבה מאד דין ודברים והתנהלויות סבוכות, הושבו לנזירה שיניה, והמעמד הונצח על ידי הצלם הירושלמי דוד רובינגר.

לא כל הסיפורים היו מבדחים ומשעשעים, ועל תנאי החיים בעיר החצויה על ידי גבול בין שתי מדינות עוינות סיפר עוזי נרקיס בספרו:

"היו לירושלים בתשע-עשרה שנים אלו, תקופות טרופות, כאשר מדי פעם "משוגע תורן" ירדני לוחץ על ההדק ומצית את קו הגבול. ביטוי זה, "משוגע תורן" נכנס לשימוש אצלנו מאז התקרית שהתרחשה ב-23 בספטמבר 1956, כאשר חייל ירדני במוצב הלגיון במנזר מר-אליאס פתח, ללא שום התגרות מצידנו, באש מקלע על כנס של ארכיאולוגים ברמת רחל. ארבעה אזרחים ישראלים נהרגו אז ו-16 נפצעו. לאחר מכן התנצלו הירדנים ואמרו כי החייל שפתח באש היה חולה-רוח. אך לנו לא היה ספק כי החייל "השתגע" לפי פקודת מישהו, שהחליט כי הגיעה השעה "לחמם" את הקו בירושלים...

ניתן לומר כי גם בתקופות השקטות, כאשר רגע הגבול, שרר בירושלים מצב שאין דוגמתו בעולם כולו. לכאורה ירושלים היא בירת ישראל, אך כל אחד ממוסדות השלטון שבה, הכנסת, מעון הנשיא ומשרדי הממשלה, נמצאו בטווח נשקו של האויב. בתקופות השקטות, כאשר אזרחים ישראלים וירדנים ניהלו שיחות ידידותיות מעבר לגדר התיל שחצתה את שכונתם, עשוי היה אדם לדמות כי מאז ומתמיד היתה ירושלים חצויה, וכזאת תישאר לנצח. אך בשעת מתיחות, כאשר שכונות מגורים שלוות הפכו לשדה-אש, היו ירושלמים ותיקים חשים נקיפת מצפון ומהרהרים מדוע הרשינו שיוצר מצב כזה ומדוע לא סיימנו את המלאכה כאשר ניתן היה לסיימה ב-1948".

]

 |  ראשי |  חזון  |  לקוחותינו  |  אתרי אנטרנט מומלצים  |  מאמרים  |  יצירת קשר  |  מפת אתר  |  הוספה למועדפים  | 
קלמנטינה-טיול עם רעיון- www.tulimragleem.co.il © כל הזכויות שמורות
קלמנטינה חביבה רייק 53 חיפה נייד: 050-3828625
©   בניית אתרים לעסקים   אינטרדיל