050-3828625
חדשות ומבזקים
פקיעין

    

 

 

פקיעין

תצפית ליד המדרגות שיורדות למערה:

אנחנו על מדרונות רכס פקיעין, שהוא חלק מגוש הר מירון, והבקעה שמולנו- בקעת פקיעין- היא הגבול בין גוש הר מירון ובין הגליל העליון המערבי. כל מה שרואים מעבר לבקעה הוא הגליל המערבי.

מעבר לבקעת פקיעין רואים את חבל תפן, שהוא חלק מהגליל העליון המערבי, ולמעשה כל מה שרואים ימינה הוא חלק מהגליל העליון המערבי. על קו הרכס רואים את חרשים, בהמשך ימינה שכונת חיילים משוחררים פקיעין (על המדרון), עוד ימינה על קו האופק- כיסרא. עוד ימינה- המגדלים של אזור התעשייה תפן. עוד ימינה- כפר ורדים, והכי רחוק ימינה- מעלות. קצת יותר בתוך הבקעה רואים גבעה חשופה- זוהי תל חרשים, שנחפרה ע"י יוחנן אהרוני ב-1958, שמצא שם שרידי ישוב קטן מתקופת הברזל, כמו גם תנורים להתכת ברזל וברונזה, והעניק למקום את השם "תל חרשים". מצפה חרשים הסמוך קרוי על שם התל. השכונות התחתונות של פקיעין יורדות לתוך הבקעה, קריית החינוך של פקיעין החדשה, המתנ"ס ואכסניית הנוער. ימינה- מושב פקיעין החדשה, עם הגגות האדומים והלולים. מעל צידו השמאלי רואים את מושב חוסן.

אוכלוסיית פקיעין מונה היום כ-5000 נפש, כשלושת-רבעי מהם דרוזים, וכמעט רבע נוצרים, שמספרם הולך ויורד.

כביש הגישה לפקיעין נסלל ב-1942. עד אז הדרך היחידה להגיע לכאן היתה ברגל או על גבי בהמה. ילדים לא עזבו את הכפר, כמו גם נשים ורוב הגברים. ל-2 משפחות היו גמלים, והם שימשו "חברת ההובלה" של הכפר. מי שחי בכפר ראה מולו כל הזמן את נוף "האמבטיה" של בקעת פקיעין, וזו היתה כל עולמו. מסופר על כמה משפחות יהודיות שחיו בכפר ובזמן מלחמת העולם הראשונה, ב-1915, סבלו חרפת רעב. יצחק בן צבי סידר להם עבודה במגדל, והם הלכו לעבוד שם ולאחר כמה חודשים שלחו מכתב לבן צבי וביקשו ממנו לעזור להם לחזור חזרה לפקיעין מ"הגולה הארורה הזאת". תפיסת העולם היתה שברגע שעוברים את הרכס לכיוון כרמיאל, עוברים לחו"ל, לגולה. כל מי שחיו פה ראו את אותו נוף, היתה להם אותה תפיסת עולם, כולם אכלו אותו דבר ולבשו את אותם בגדים וחיו את אותם חיים.

מערת רשב"י ובנו אלעזר:

פקיעין הוא הכפר הכי תיירותי ומבוקר (מלשון לבקר) בגליל, גם משום יופיו ומיקומו, וגם בגלל סיפורו המיוחד, בהקשר היהודי. למוסלמים מעולם לא היתה אחיזה בכפר, והראייה לכך היא שיש בכפר 2 חילוות (בתי תפילה דרוזים), 2 כנסיות (יוונית אורתודוכסית ויוונית קתולית) ובית כנסת, אבל אין פה מסגד. אין שום מסורת נוצרית מיוחדת בדבר המקום. רק ליהדות יש קשר מסורתי למקום.

לפי כ-100 שנים ביקשה התנועה הציונית המתעוררת לנסח ולכתוב את הצהרת העקרונות שלה, ומתוך כך נדרשה לקשר שבין העם ומולדתו. מהבחינה הזו לעם היהודי יש "מינוס" רציני, כי רוב העם לא היה כאן כ-1800 שנה, ומתוך זה היה עליו להתעמת עם הטיעונים הנוצריים, לפיהם לא ישבנו כאן כי זה היה בעצם עונש על התנהגותו הרעה.

כנגד זה התרחש מחקר מגויס בהנהגתו של יצחק בן צבי, שבא להוכיח שהעם היהודי אף פעם לא עזב את ארצו. מהר מאד גילו שב-100 מתוך אותן 1800 שנים, היו יהודים בא"י, ששמרו מצוות וחיו חיים דתיים מלאים. מה יכול להיות יותר סמלי מאשר למצוא מקום אחד שיהודים מעולם לא עזבו אותו?- דבר ראשון חשבו על ערי הקודש- ירושלים, צפת, חברון וטבריה, כמו גם ערים כמו שכם, יפו ועזה, שיש להן מסורת של קהילה יהודית שישבה בהן במשך מאות שנים. אולם מהר מאד גילו שכל הערים הנכבדות האלו לא עומדות בהוכחת הרצף: ירושלים, למשל, היתה אסורה בישיבה ליהודים במשך 500 שנה לאחר מרד בר כוכבא, ובסה"כ כל הערים הללו מציגות גרף די דרמטי בנוגע לנוכחות היהודית בהן לאורך ההיסטוריה. לעומת זאת, דווקא בכל מיני כפרים נידחים בא"י הצליחו יהודים להישמר בצורה הרבה יותר רצופה. דוגמאות לכך אפשר למצוא בדרום הר חברון- יתיר ויטה, אבל האזור המובהק ביותר הוא אזור הגליל העליון, בעיקר הגליל העליון המזרחי, אזור גוש חלב, עלמה ודלתון, שהחזיקו מעמד בתקופות קשות שבהן כל הישוב היהודי בארץ קרס ונעלם. חשוב להבחין: היו יהודים בא"י, אבל לא היו כפרים יהודים, עם בתי כנסת וכל הסממנים המוכרים והמאפיינים שלו. בערים היו מעט קהילות, אבל לא במרחב הכפרי.

והנה מסתבר שדווקא באזור הזה יהודים הצליחו לשמור על מסגרות קהילתיות בצורה יותר רציפה, ודווקא בגלל הנידחות והבידוד של המקום: מקום לא מתויר, רחוק מעיני השלטונות והקלגסים- יהודים הצליחו לחיות כאן במשך תקופות מאד ארוכות.

השיא שייך לכפר גוש חלב, שידוע על רציפות יהודית בו עד המאה ה-14 ומן המאה ה-16 כמעט עד זמננו.

המחקר שם דגש חזק על פקיעין, כי בתקופה שבה התבצע המחקר (שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20) עדיין היתה קהילה יהודית בפקיעין. עד 1948 פקיעין נתפסה כסמל גדול בתנועה הציונית. חוץ ממנה עד 1948 היו סמלים נוספים: מצדה, בית"ר, תל חי...- סמלים כוחניים- מיליטנטיים, ואילו פקיעין מסמלת משהו הפוך: סמל של להישאר בחיים למרות המצב הקשה, לא למרוד אלא להיאחז באדמה ובזיתים עד יעבור זעם. בהקשר הזה פקיעין היא סמל שונה מאד, סמל חי ונושם, והגימנסיות ותנועות הנוער ביקרו במקום בעקבות כך. מ-1948 כל העסק איבד את כוחו, ובנוסף, לבסוף הסתבר שהוכחת הרצף לא הצליחה כאן- לא הצליחו להוכיח אותה, כי יש חור גדול של כ-1000 שנה, שלא ידוע מה היה כאן אז. עד סוף התקופה הביזנטית היו כאן יהודים, והשרידים שנמצאו כאן מעידים על כך (מערות קבורה, אבני בניין עם עיטורים בעלי אופי יהודי מובהק), אבל בתקופה הערבית הקדומה, בתקופה הצלבנית והתקופה הממלוכית לא ידוע אם היו כאן יהודים. היה כאן כפר, אבל לא ברור מי היו תושביו. הסיפורים סיפרו על כנופיה שישבה בבקעת פקיעין והטילה את אימתה מעכו ועד דמשק. ידוע שישבו כאן דרוזים החל מהמאה ה-13- יש תיעוד של ראש העיר צפת על כך שדרוזים ישבו בזובוד (חרבת זבד בהר מירון) ובבקיעה.

רק בשנת 1522, בתחילת התקופה העות`מאנית, הנוסע היהודי ר` משה בסולהסייר כאן וכתב ביומנו שיש בבוקיעה (פקיעין) קהילת יהודים פלאחים, עובדי אדמה. בנוסף הוא מציין 4 מקומות קדושים ליהודים באזור: מקום הושעיה איש טיריא, קבר ר` יהושע בן חנניה, מערתו של רשב"י וקברו של ר` יוסי דמין פקיעין (שנזכר בספר הזוהר כמחולל נסים ומחיה מתים). הוא מציין שאל מערת רשב"י מגיעים לבקר יהודים מצפת ומדמשק. הוא עצמו הגיע להילולה של רשב"י במירון (שנהגו לחגוג אותה אז בט"ו באייר ולא בל"ג בעומר), ומציין שלהילולה באו יותר מאלף יהודים מדמשק, מצפת ו"כל קהל לבוקע", כלומר- כל קהילת אל-בוקיע, היא פקיעין. הזכרת קהילת פקיעין והדגשתה ביחד עם קהילות צפת ודמשק מעידה על חשיבותה של הקהילה הזו באותו זמן.

יותר מ-240 שנה מאוחר יותר, בשנת 1759, היה רעש אדמה חזק בצפת ובעקבותיו עבר חלק מהקהילה היהודית של צפת לפקיעין. ר` שמחה בן יהושע שסייר כאן אחרי הרעש, ב-1765, סיפר כי בפקיעין יש חמישים בעלי בתים יהודים והם עובדי שדות וכרמים ונקראים "פלאחין". הוא מוסיף וכותב כי "פקיעין מלאה כל טוב, ארץ לא תחסר בה כל, עינות מים יוצאים בבקעה ובהר". זוהי הפעם הראשונה שפקיעין נזכרת בשם זה- עד אז היא נקראה בשמות כמו בקע, פקע ובוקיעה. ראו הרחבה בנושא בהמשך.

מאז נזכרת פקיעין פעמים רבות, כאשר כל הנוסעים שביקרו בה הזכירו את מערת רשב"י שבכפר- ה"מגנט" הגדול של הישוב.

את העובדה שמתחילים לשמוע על פקיעין החל מהמאה ה-16 אפשר לחבר לסיפור מקובלי צפת, שהגיעו אליה לאחר גירוש ספרד ופורטוגל והחזיקו בספר הזוהר, שבו רשב"י הוא הדמות החשובה והדומיננטית. כל אתר שקשור בחייו ובמותו של רשב"י הפך להיות אתר חשוב מאד עבור מקובלי צפת, ומכיוון שהיתה מסורת שהזכירה את המערה בפקיעין כמערה שבה ישבו רשב"י ובנו אלעזר, מתחילים לשמוע על המקום החל מהמאה ה-16.

סיפור המערה לפי המסורת:

הימים: התקופה הרומאית, מרד בר כוכבא בין השנים 132-135. נותן האישור ההלכתי למרד היה רבי עקיבא, מגדולי הדור ותומך נלהב במרד בר כוכבא. אולם המרד הנועז נכשל והסתיים בכישלון טוטאלי- אסון כבד שפקד את יהודה, מאות אלפי הרוגים וחורבנו המוחלט של הישוב.

ר` עקיבא נלקח לקיסריה, בשרו נסרק במסרקות ברזל והוא הפך לאחד מעשרת הרוגי מלכות. בעקבות המרד הוציאו הרומאים גזרות חדשות וקשות- גזרות שמד (יש חוקרים שטוענים שהגזרות היו כבר לפני המרד והיוו אחת הסיבות העיקריות לתסיסה בעם ולפרוץ המרד) אשר מטילות בספק את עצם קיומו של העם היהודי: אם אדם מקיים את הגזרה- בכך הוא מטיל בספק את המשך קיום העם היהודי (כמו ברית מילה או הסמכת רבנים).

סיפור רשב"י קשור לגזרת השמד שאוסרת על רבנים להסמיך את תלמידיהם: "כל הסומך ייהרג וכל הנסמך ייהרג". יהודים רבים לא מוכנים לקבל את הגזרות והם יורדים למחתרת ומקיימים את מצוותיהם בסתר, ורבנים רבים מלמדים ומסמיכים את תלמידיהם בסתר.

אחד הרבנים הללו היה ר` יהודה בן בבא, שהחליט ללמד ולהסמיך חמישה מתלמידיו בסתר: ר` עקיבא, ר` יוסי בן חלפתא` ר` אלעזר בן שמוע, ר` יהודה בר איליי, ר` מאיר (לימים יכונה "בעל הנס") ור` שמעון בר יוחאי. הוא לוקח אותם תחת חסותו כדי לסיים את ההסמכה, יושב איתם בין אושה לשפרעם ומלמד אותם בסתר. על שמו קרוי היום צומת סומך שבאזור- על שום שהיה סומך שם את תלמידיו (מסמיך אותם), וקברו מצוין סמוך לצומת.

אולם מישהו כנראה הלשין לרומאים, והם הקיפו את המקום בו ישבו ר` יהודה בן בבא ותלמידיו ולמדו. ר` בן בבא אמר לתלמידיו שהוא כבר זקן מדי להציל את נפשו, שהם יברחו והוא יישאר. הוא אכן נשאר, נתפס ע"י הרומאים, נלקח לקיסריה וגורלו כשל ר` עקיבא- גם הוא הופך לאחד מעשרת הרוגי מלכות.

תלמידיו של ר` יהודה בן בבא מתפזרים ברחבי הגליל, ויום אחד נפגשים 3 מהם ומשוחחים, כאשר נושא השיחה היה היחס לאימפריה הרומית ומעשיה. יחד עימם יושב אדם נוסף, יהודה בן גרים, ומקשיב להם:

"פעם אחת ישבו ר` יהודה ור` יוסי ור` שמעון וישב אצלם יהודה בן גרים. פתח ר` יהודה ואמר: "כמה נאים מעשיה של אומה זו! תיקנו שווקים, תיקנו גשרים, תיקנו מרחצאות!" ר` יוסי שתק. נענה רשב"י ואמר: "כל מה שתיקנו ולא תיקנו אלא לעצמם- תיקנו שווקים להושיב בהם זונות, מרחצאות לרחוץ בהם עצמם, גשרים ליטול מהם מס". הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות. אמור: "יהודה שעילה, יתעלה. יוסי ששתק יגלה לציפורי, שמעון שגינה ייהרג".

הלך רבי שמעון ובנו והתחבאו בבית המדרש. כל יום היתה אשתו מביאה להם פת וכד של מים וסעדו. כשגברה הגזרה אמר לבנו: "נשים דעתן קלה עליהן, שמא יעצרוה ויתגלה מקומנו". הלכו ונחבאו במערה, נעשה נס ונברא להם חרוב ומעין והיו פושטים בגדיהם ויושבים עד צווארם בחול, כל היום עסקו בתורה ובזמן התפילה היו מתלבשים ומתעטפים ומתפללים ואחר כך היו חוזרים ופושטים בגדיהם, בכדי שלא יתבלו. ישבו 12 שנה במערה. כעבור 12 שנה בא אליהו ועמד על פתח המערה ואמר: "מי יודיע לבן יוחאי שמת הקיסר ובטלה גזרתו?" יצאו וראו בני אדם, כשהם חורשים וזורעים. אמר רשב"י: "מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה". כל מקום שנותנים עיניהם בו מיד נשרף. יצאה בת קול ואמרה להם: "להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם". חזרו והלכו וישבו 12 חודש, יצאה בת קול ואמרה: "צאו ממערתכם". יצאו וישבו על פתח המערה".               (בבלי, שבת, לג`-לד`)

השלמות והערות לסיפור:

1. זיהוי המערה עם המערה שבה התחברו רשב"י ובנו נעשה על פי הכתוב בתלמוד, ששפתו- ארמית: "הלכו ונתחבאו במערתא דבקע". זיהוי פקיעין הוא עם בקע. יוסף ברסלבי כותב: "ואתבקע להם מעיין".

2. לפי המסורת, זוהי המערה שבה התחבאו רשב"י ובנו אלעזר, וליד המערה אכן צומח עץ חרוב שלפי המסורת צמח מחוטר עץ החרוב שהאכיל בפירותיו את רשב"י ובנו. האגדה מוסיפה ומספרת שכשישבו שניהם במערה, המערה ופיתחה היו רחבים יותר ואולם לאחר שיצאו היה רעש ופתח המערה זז ונעשה צר יותר.

3. כשרשב"י נמלט למערה בעצם היו 2 גזרי מוות על ראשו: האחד על שנסמך לתורה ("וכל שנסמך ייהרג") והשני על שום שאמר מה שאמר בגנות הרומאים.

4. כאשר הקיסר מת, חוקיו בטלים, ובד"כ אנשים שעל ראשם גזר דין מוות קיבלו חנינה, ולכן בא אליהו להודיע לרשב"י שהקיסר מת, והכוונה הנלווית לכך היא שחוקי הקיסר בטלים ומבוטלים ורשב"י חופשי.

5. הסיבה לקדשות המערה אינה מוזכרת בסיפור, והיא המסורת לפיה כאן כתבו רשב"י ובנו את ספר הזוהר. על פי המחקר המודרני, ספר הזוהר נכתב במאה ה-14 בספרד ע"י המקובל ר` משה דה ליאון. המסורת הנוגעת לרשב"י ולמערה בפקיעין התגבשה עם הזמן ובשנות ה-20 של המאה ה-16 כבר היתה מגובשת, יחד עם מסורות נוספות בגליל. הסיבה העיקרית להתפתחות המסורות הללו קשורה בצפת והיהודים בה, ובמיוחד האר"י הגדול: מגורשי ספרד מוזמנים ע"י הסולטן התורכי לעבור אל האימפריה העות`מאנית והרבה מקבלים את הזמנתו ומתיישבים בערים החשובות של "תורגמא" (תורכיה), וקילוח דק מגיע גם לגליל ומתיישב בצפת, שבעקבות כך הופכת במאה ה-16 למרכז תורני וקבלי חשוב מאד. בעקבות צמיחת הישוב היהודי בצפת קורה משהו בגליל: ציון מקומות קדושים על פי המסורת והקמת מקומות קדושים נוספים. האר"י הקדוש נהג לטייל עם תלמידיו ולזהות מקומות קדושים וציוני צדיקים ותלמידיו סידרו את המקומות שהאר"י הצביע עליהם. בזכות האר"י הקבלה הופכת למשהו פרקטי- כלי מיידי לקירוב הגאולה, כמעט נחלת הכלל, וצפת הופכת למרכז קבלי ואז דמותו של מי שהמסורת מכנה "בעל הזוהר" מתקדשת והופכת להיות דמות שהיהודים מעריצים ויוצרים הילולה סביבה- זוהי ההילולה של ל"ג בעומר שבה מביאים את ספר התורה של צפת אל קברו של רשב"י שבמושב מירון ועורכים שם הילולה גדולה.

מקור המשיכה הגדולה של מקובלי צפת במאה ה-16 אל דמותו של רשב"י, שחי כ-1400 שנה לפניהם, נעוצה במכנה המשותף שלהם: גם המקובלים וגם רשב"י חיו בתקופה שאחרי קטסטרופות, אסונות גדולים שפקדו את העם היהודי: כשלון מרד בר כוכבא, וגירוש ספרד ופורטוגל. כשהמציאות מתרסקת בפנים, מחפשים זרמים עוקפי-מציאות. אלו התקופות שבהן פורחת הקבלה, המיסטיקה והחסידות. מקובלי צפת חוו חוויה דומה, הבינו את המצוקה של רשב"י והזדהו איתה.

6. יש כמה גרסאות לסיפור, ולפי אחת מהן, לאחר שיצאו רשב"י ובנו מן המערה בפעם הראשונה הם שורפים ("כל מקום שנתנו בו עיניהם מיד נשרף"). רשב"י בא מהאסכולה שלא האמינה במונח "תורתו- אמונתו". האמירה הזו היתה מאד לא מקובלת על החכמים בני דורו והם יישמו את זה בעצמם: ר` הלל היה חוטב עצים, ר` עקיבא היה רועה, ר` יוחנן היה סנדלר. וכשרשב"י ובנו יוצאים מן המערה וכועסים על כך שאנשים עובדים במקום להתעסק בלימודים (ולכן שורפים), מהשמיים לא מקבלים את זה ומענישים אותם בחזרה לשנה נוספת במערה. אחרי שנה, כשהם יוצאים מהמערה סופית, ר` אלעזר עדיין לא מבין את העניין הזה וממשיך לשרוף, אך רשב"י הולך אחריו ומתקן, כי תורתו בהקשר הזה היא שילוב בין תורה ועבודה. אם כך רשב"י ובנו מסמלים את מידת הדין (ר` אלעזר) ומידת הרחמים (רשב"י), והם מאזנים אחד את השני. בנוסף, מסופר שלאחר שיצאו מהמערה פגשו רשב"י ובנו ברבי יהודה בן גרים, ורשב"י תוהה: "העוד זה חי?", נותן בו את עיניו והופך אותו לגל עצמות.

7. על פי התלמוד, לאחר שיצאו מהמערה סופית (לאחר 13 שנים), הם חולים במחלות עור (בכל אופן- לשבת כ"כ הרבה שנים במערה עירומים ומכוסים בחול), ומייעצים להם לרדת לעיר חמת (טבריה) ולטבול במעיינות החמים בעלי סגולות המרפא. הם עושים זאת ואכן נרפאים, ורשב"י שואל את תושביה העיר כיצד יוכל לגמול להם על כך שנרפא ממעיינות העיר, והם מספרים לו שהעיר טמאה, כי בכל העיר יש קברים (טבריה הוקמה כעיר רומית), ורשב"י עובר מקום-מקום בעיר ומפזר וזורע תורמוסים (כתוב "קיצץ בתורמוסים"), ובכל מקום שהתורמוסים גדלים ומלבלבים הוא חופר, מגלה קבר ומעביר אותו אל מחוץ לעיר, וכך מטהר את העיר ואת הדרך הסמוכה לה מטומאת המתים. כל התפתחותה של טבריה לאחר מכן התאפשרה תודות לטיהורו של רשב"י אותה.

8. מהסיפור אפשר גם להסיק על עמדות היהודים בא"י כלפי השלטון הרומאי בארץ, ואת שלושת הרבנים כמייצגים דעות שונות בקרב האוכלוסייה היהודית. ר` יהודה לא בהכרח אוהב את הרומאים אלא פשוט מבין את היתרונות והצד החיובי בפיתוח וה"טכנולוגיה" שהביאו עימם הרומאים לארץ. ר` יוסי שותק ובכך כמו מייצג את רוב העם- "העדר השקט" שמעדיף לשתוק, להבליג ולחכות שהסיפור יסתיים. ר` שמעון בר יוחאי מייצג את האש הקנאית שעדיין בוערת בנפשם של יהודים רבים כנגד הרומאים ושלטונם, גם אחרי כשלון המרד הגדול, הרס בית המקדש וכשלון מרד בר כוכבא.

9. לא בטוח שמבחינת הזיהוי האותנטי של המקום- זוהי אכן המערה. כתוב שרשב"י ובנו התכסו בחול- אין חול בגליל העליון, רק באזור החוף. זוהי מסורת, ואין מה להתווכח איתה. היטיב לנסח זאת אמנון גופר בספרו "סודות גליליים": "מסורת נאה היא, ולשואלים אם אכן כאן היה המקום, תשובה אחת לי- כאשר עוסקים במסורות קדושה, האמונה העממית ורצונם של הבריות להזדהות עם דמויות מופת של גדולי הדורות ולהסתופף בצל קדושתם הם הקובעים ולא דבריהם ומחקריהם של חכמי האקדמיה".

לעניין שמה של פקיעין: יוסף בן מתתיהו מזכיר את השם "בקע", והוא מתאר את המקום כגבול ארץ היהודים כנגד הצורים (הפיניקים). הגבול נמשך מתלה (יסוד המעלה של היום) דרום-מערבה לכיוון אזור בקע ומשם לגליל התחתון, וכל מה שמכאן וצפונה היה פניקיה.

בתקופת המשנה והתלמוד השם "בקע" לא נזכר שוב בהקשר הגלילי.

השם "פקיעין" הוא שם חדש ומשנאי: פקיעין במשנה היה פקיעין אשר ביהודה, בין לוד ויבנה. התנ"ך לא מזכיר כלל ישוב בשם כזה.

אולם כן נמצאו כאן שרידים מהתקופה הרומית והביזנטית, מה שמעיד על כך שהיה כאן כפר. בכל המרחב ההררי סביב, כאן היה האזור הטוב ביותר להתיישבות, בשל שפעת המים העצום שכאן, שכלל 4 מעיינות (לעומת כפרים רבים אחרים שנשענו על בורות מים). אולם לא ידוע איך קראו לישוב. לכן יצחק בן צבי חיפש במשנה ובתלמוד סיפורים על עיירה גלילית שהתיאורים שלה יתאימו לאתר שכאן, ומצא עיירה בשם "תקוע הגלילית" (להבדיל מתקוע שליד ההרודיון). אולם תקוע הגלילית מזוהה גם עם מקום נוסף- חרבת שמא שליד מירון. הזיהוי הוא בלשני בעיקר, סביב הניתוח של הטקסט, אולם אם בודקים את השטח נתקלים בבעייתיות: תקוע נזכרת בנחלת שבט אשר. כאן ישב שבט אשר, אולם לא מעבר לכאן- לא באזור של חרבת שמא. בכלל, כל התיאורים והאזכורים של הישוב תקוע מתאימים יותר לפקיעין מאשר לחרבת שמא. לדוגמא: על תקוע נכתב שהיא היתה "אלפא לשמן"- כלומר: היא היתה קיימת בתקופת בית המקדש וממנה הביאו שמן לבית המקדש. אולם חרבת שמא מתוארכת למאה ה-4 לס`. על תקוע סופר שבתיה היו מדורגים- דבר שמתאים לפקיעין שבנויה על מדרון, אבל לא לחרבת שמא. יש לכך עוד מספר דוגמאות. גם ר` יהודה הנשיא מזכיר את רשב"י שגר בתקוע.

מכאן שאולי פקיעין היא תקוע הגלילית. מכל מקום, התיאורים מתאימים לה יותר מאשר לחרבת שמא.

חזרה לעניין השם: בשנת 1761 עבר כאן נוסע בשם רבי יוסף סופר, שנתיים לאחר שרעידת אדמה גדולה פגעה בצפת. כאן חייבים להבין שכאשר העיר פורחת- גם הפריפריה שלה, שסביבה, פורחת, וכשהעיר נופלת- בורחים לכפרים. תוחלת החיים של הכפר היא הרבה יותר חזקה, והוא קולט את העיר כשזו נופלת. מערכות החיים בכפר הן הרבה יותר בסיסיות ונעות סביב עונות השנה, לעומת מערכות החיים בעיר, שהן הרבה יותר מורכבות ונעות סביב מסחר, הנהגה, פקידות וכד`. לשקם עיר לוקח זמן יותר רב מאשר לשקם כפר, וכאשר עיר נופלת (בגלל מגפה, בגלל רעידת אדמה...)- בורחים לכפר, שנתפס כבריא יותר וכמקום שאפשר לשרוד בו. צפת התמוטטה בשנת 1759, וההנהגה הצפתית (היהודית) ברחה לפקיעין, ישבה כאן שנתיים וניהלה מכאן את ענייני הקהילות. רבי יוסף סופר הזכיר את המקום בשם "פקיעין, ומאז כל האזכורים של המקום מזכירים את השם "פקיעין".

מהמערה יורדים במדרגות אל גרעין הכפר, לכיוון המעיין:

פקיעין הוא כפר רב עדתי ובדרך כלל זהו הדגש בהדרכה כאן, אולם כדאי להתייחס גם לדברים אחרים בכפר, למשל מבנה הכפר ובתיו (בגרעין הכפר העתיק, בדרך מהמערה למעיין הכפר), או הגגות השטוחים והפונקציונאליים. מסורת הבנייה הארצישראלית היא מסורת שבה הגג הוא מרחב מגורים לכל דבר. אין רעפים או משהו שמונע לעלות אל הגג אלא להפך: הגג הוא מקום פתוח ויש גרם מדרגות שעולה אליו, ובדרך כלל מצלים אותו בעזרת שיחי גפן- ההצללה הטובה ביותר לגג של בית כי הגפן מתנהגת לפי עונות השנה: בחורף, כשזקוקים למנת שמש טובה- הגפן משירה את עליה ואז הגג חשוף ומקבל את מקסימום השמש, ובקיץ, כשצריך צל, הגפן מלבלבת ומצלה על הגג. כאשר הבתים גדלים, הרבה פעמים הגפן ותיקה יותר מהקומה השנייה או השלישית של הבית ומביאים בחשבון את הימצאותה. יש בתים בהם בנו מרפסת או קומה שנייה, ובתוך הקונסטרוקציה שילבו את הגפן, שהיתה שם עוד לפני הבנייה.

על הגג עושים הרבה פעולות: ייבוש של מוצרי מזון שונים, ניפוי אחרון של החיטה, או הפרדה אחרונה של הבר מן המוץ (אחרי שמביאים את החיטה מן הגורן, את הניפוי האחרון עושים בעזרה מזרה או כברה על הגג, היכן שיש רוח). אנשים בימות החמה ישנים על הגגות, גם בגלל שמזג האוויר על הגג יותר נעים וגם בגלל פחד מנחשים ועקרבים בקומת הקרקע.  

בבתים רבים אפשר לראות גרם מדרגות חיצוני שעולה מהרחוב אל קומת הגג. הסיבה לכך היא שהגג נתפס כשטח ציבורי: אפשר להזמין אורח מהרחוב לעלות אל הגג, ואז הוא לא צריך לעלות בתוך מרחב המגורים הפרטי של הבית, איפה שנמצאות הנשים ונשמרת יותר הפרטיות ושגרת הבית. זהו מנהג מאד עתיק, שנזכר גם בתנ"ך: כשאבשלום מרד בדוד, הוא שכב עם הפילגשים של דוד על גג הארמון, בפרהסיה, כי הגג הוא שטח ציבורי, והוא רצה שכולם יראו את מה שהוא עושה. בנוסף, הנביא אלישע, שעובר בשונם ומרפא שם ילד של בני זוג, הולך וחוזר מספר פעמים, עד שהאישה אומרת לבעלה שאולי יתקינו לו עליה, כלומר- שלא יצטרך לעבור דרך הבית כל הזמן אלא יוכל לעלות ישירות אל הגג.

עין אל-בלאד- מעין הכפר: המעין נמצא במרכז הכפר והוא לב-ליבו שאפשר את התפתחות הכפר כאן. הכפר התפתח בצורה מעגלית סביב המעיין.

רחבת המעיין היתה מאז ומתמיד לב הכפר, המרכז החברתי והכלכלי שבו מתכנסים, נפגשים ועושים עסקים, ומכאן מביאים מים. בתקופה המודרנית נדד מרכז החיים והעסקים של הכפר אל המפגש של הכביש הראשי של הבקעה עם כביש פקיעין (איפה שחנויות הפיתות והחנות של סבתא ג`מילה), והמרכז הישן הפך להיות מרכז משני, עם כיוון תיירותי.

המעיין הוא מעין שופע, אחד מסדרת מעיינות שעל קו השבר של פקיעין. רכס פקיעין שמעל הכפר קולט מי גשמים בימות החורף, שמחלחלים אליו ויוצאים בצורת מעיינות למרגלותיו. כיום זורמים המים מהמעיין בתעלה תת קרקעית אל וואדי אל טוואחין- עמק טחנות הקמח (בנחל עמוד) שפעלו בכוח המים. בסמוך למוצא המים, בראש הוואדי הקטן, נמצא קיברו של ר` יוסי דמין פקיעין, ששמו הערבי: סאדיק אל-טוואחין ("סאדיק" הוא המונח לציון דמות יהודית קדושה מימי המשנה והתלמוד). ליד קברו צומח עץ מיש עתיק ומקודש.

מי המעין מגיעים בתעלות אל ואדי אל טוואחין ושם מוציאים מהם תעלות ומשקים את הטרסות החקלאיות במה שנקרא `חקלאות שלחין`.

עץ התות שליד המעין מתקשר לסיפור על עיסוקי יהודי פקיעין בראשית המאה ה-17, בשנת 1602, אז נשלחה שאילתא מיהודי פקיעין אל ר` משה מיטראני מצפת, ונושאה: האם מותר להאכיל את זחלי המשי בעלי תות בשנת שמיטה? (הרי העץ מניב פרי מאכל גם בשנת שמיטה, וזחלי המשי אוכלים רק עלי עץ תות). רבני צפת מאשרים לאנשי פקיעין להאכיל את תולעי המשי בעלי עץ התות גם בשנת שמיטה. משאילתא כזו ושאלות נוספות הקשורות לנושא ניתן להבין שיהודי פקיעין במאה ה-17 עסקו בייצור משי. אולם מאז שהתחבורה בעולם השתפרה והתחילו להגיע מוצרי משי מהמזרח הרחוק ו"לשבור את השוק", אי אפשר היה להתמודד עם המחירים הזולים של המשי מהמזרח וייצור המשי בפקיעין כנראה נפסק.

מכל מקום, הסיפור הזה מעיד על כך שבשנת 1602 ישבה בפקיעין קהילה יהודית חקלאית, שהעיסוק שלה היה (בין היתר) גידול עצי תות לטובת תעשיית המשי, שחדרה לארץ מלבנון. בקהילה זו לא היו רבנים וחכמים שיראו לאנשי הקהילה את הדרך, ולכן יהודי פקיעין פנו אל רבני ומקובלי צפת והציפו אותם בשאלות. דרך השאלות אפשר להבין עד כמה היה להם חשוב לעשות את הדבר הנכון, בצורה הלכתית.

העץ הוא זכר ולכן הוא לא מניב פירות.

על שטר של 100 ₪ אפשר להבחין בצדו האחד בדמות הנשיא השני של מדינת ישראל, יצחק בו צבי, ובצד השני בנוף הכפר פקיעין ו-3 קשתות ברורות. מאז שצולמה התמונה השתנה נוף מרכז הכפר אבל עדיין אפשר להבחין בעץ התות.

הכנסייה היוונית אורתודוכסית: הקהילה הנוצרית של הכפר (שמונה כ-1200 נפש) מתחלקת בין יוונים אורתודוכסים ויוונים קתולים, כאשר לכל עדה יש כנסייה משלה. הכנסייה בנויה על שרידים ביזנטיים מהמאה ה-6.

הבית הסמוך לכנסייה נמצא בידיים יהודיות. הוא עבר כמה ניסיונות שריפה, וכמה סיפורים מתקשרים אליו- מאנטנות סלולאריות דרך ניסיונות של עמותות יהודיות להשתלט עליו ולקנות עוד בתים בכפר, ועד לזה שיש בכפר עבריינות פשוטה.

לכל כפר בתקופה העתיקה היו "טבעות חיים" שהקיפו את הכפר, כאשר למעשה היו 2 אפשרויות: או שיש לכפר מעיין, או שאין לו. בכפר שאין בו מעיין, גרעין הכפר הוא הגרעין הבנוי, וסביבו חגורה של זיתים. מהזיתים יוצאים אל אדמות הבעל, והחגורה החיצונית היא אדמות המרעה, לשם לוקחים את העדרים לרעות.

בכפר שיש בו מעיין, החגורה הראשונה שבין הזיתים ובין גרעין הכפר הבנוי תהיה חגורת השלחין- טרסות שלחין שמעובדות ע"י מי המעיין ובהן מגדלים ירקות, כותנה וכל הגידולים שצורכים הרבה מים. בפקיעין היו תמיד הרבה מים ולכן גם חקלאות שלחין משגשגת ומפותחת. בשנים האחרונות נבנו וילות על הטרסות, ומעט מאד טרסות נשארו. כמו כפרים רבים אחרים, הכפר עובר תהליך של אורבניזציה ומעבר מפלחה לתיירות, ולכיוון של עיירת פיתוח.

בית הספר היהודי: מעל דלת הכניסה למבנה, שבצידיה יש מגני דוד, יש טבלה לבנה, שבה כתוב "ציון ירושלים", ומתחת לזה כתוב "לזכר עולם", ומתחת לזה: "ישאו ברכה מאת כל אלה שהתנדבו לבניין בית ספר זה ממנו תצא תורה לבני ישראל לא יישכר ולא יימכר ולא ייגאל מעתה ועד עולם נבנה כד` אלול שנת תרפ"ו 1926". היה כאן בית ספר של הקהילה היהודית, שתפקד כ-10 שנים והפסיק לתפקד בתקופת המרד הערבי הגדול, אז עזבו המשפחות היהודיות את פקיעין, ולאחר המרד חזרו אליה רק 3 משפחות: תומא, עודה וזינאתי. בשנת 1948 המשפחות היהודיות עזבו שוב, ולאחר המלחמה חזרה רק משפחת זינאתי. כך הסתיים סיפור הקהילה היהודית של פקיעין כקהילה.

בית הספר נבנה בעזרת תרומה שבה גם שיפצו את בית הכנסת בשנת 1926.

נכנסים ל"רחוב היהודים", לשכונה שהיתה ידועה כ"שכונת היהודים".  

משה בסולה סיפר שהוא פגש כאן קהילה יהודית בשנת 1522, כך שסביר להניח שהיתה בכפר קהילה יהודית לפחות מסוף המאה ה-15, ואלו אותם יהודי ימי הביניים שהסתובבו בכפרים בגליל ("מוסתערבים"- יהודים שחיו כמו ערבים באורחות חייהם), אליהם הצטרפו במאה ה-16 מגורשי ספרד ופורטוגל. מאמצע המאה ה-18 התחילו לטפטף לכאן גם עליות של חסידים ממזרח אירופה. כלומר: בסוף המאה ה-18- תחילת המאה ה-19 היו כאן 3 קבוצות: יהודי ימי הביניים, ספרדים וחסידים אשכנזים, שעליהם סופר שהם התפללו במקום אחר, כי נוסח התפילה שלהם היה שונה. נוכחותם של החסידים כאן נמשכה כ-80 שנים, וכנראה שבתקופה שהם היו כאן, הקהילה הגיעה לשיא גודלה- 80 משפחות יהודיות שגרו כאן סביב שנת 1800. 80 משפחות זה כ-600 נפש- מספר גדול למדי, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיו ערים בא"י שמספר תושביהן לא הגיע למספר כזה.

 המאה ה-19 היתה קשה מאד (מגפות, בצורות, מסים כבדים, הכיבוש המצרי) וגרמה לירידה מתמשכת בכמות היהודים שחיו כאן. יהודים ודרוזים רבים עזבו את פקיעין וחלקם עזבו בכלל את הארץ לארצות אחרות, כמו ארגנטינה. סביב שנת 1900 חיו בפקיעין כ-20 משפחות יהודיות, ובשנת 1926 (זמן שיפוץ בית הכנסת, שנזכר קודם)- 10 משפחות.

כפי שנזכר קודם לכן, בשנת 1936 פרץ המרד הערבי הגדול ובשנת 1938, בתקופת המאורעות, עזבו כל המשפחות היהודיות את פקיעין ושבו לכפר לאחר שיש שקט. ב-1948 הן התפנו שוב בהוראת `ההגנה`, והמשפחה האחרונה שנשארה כאן היא משפחת זינאתי, והאחרונה ממנה שנשארה היא מרגלית, בתם של יוסף ומזל זינאתי (אחיה, שאול, נפטר לפני מספר שנים). היו יהודים שבאו לגור כאן, אבל הם באו והלכו ולא שמרו על רצף ישובי כאן. משפחת זינאתי נמנית על הכוהנים, ויוסף זינאתי היה סמל ליהודי פקיעין שהיו צאצאים ליישוב יהודי עתיק במקומם (ולפי חלק מהעדויות והמחקרים) מלפני חורבן הבית. מרגלית זינאתי נולדה לתוך קהילה יהודית שהיתה כאן ועכשיו היא האחרונה שנשארה. היא לא התחתנה ואין לה המשך. היא שמרה על הרצף היהודי היישובי כאן ובכך משמרת סיפור שיתכן ואין לו עתיד.

בית הכנסת של פקיעין: מעל הפתח יש כתובת שמספרת על שיפוץ שנעשה במקום בשנת תרל"ג (1873) בעזרת תרומתו של גביר מביירות בשם רפאל הלוי.

המקום שופץ שוב בשנת 1926, במקביל לבניין ביה"ס של הכפר, ובשיפוץ מצאו אבן שעליה אחד משערי המקדש. ארבע שנים מאוחר יותר המקום שופץ שוב, ואז נמצאה אבן נוספת שעליה תיאור של ארון קודש, אבן עם מנורת שבעת הקנים ומעבריה לולב, אתרוג, שופר ומחתה- סמלים יהודיים אופייניים, מהתקופה הביזנטית.

מבנה בית הכנסת פשוט, יש בו ספסלי אבן ואין עזרת נשים- הקהל יושב יחד. לגג המבנה 4 קרנות.

בית הכנסת לא פעיל במשך רוב ימות השבוע כי אין כאן מניין לתפילה, אבל בסופי שבוע ובחגים נערכות בו לעתים שמחות ועליות לתורה.

מפתחות בית הכנסת נמצאים אצל מרגלית זינאתי, בת למשפחת זינאתי היהודייה, וכדאי לתאם איתה מתי מגיעים כדי שתפתח את בית הכנסת, אפשר גם בשעות אחה"צ, הערב והלילה (טל` לתיאום פתיחה: 04-9979120). מרגלית גרה מול בית הכנסת בבית שעליו הכתובת: "בית רחל ינאית בן צבי"- לנשיא בן צבי ולאשתו רחל היה קשר מיוחד עם הקהילה היהודית בפקיעין: הם אימצו את קהילת יהודי פקיעין, תרמו לה כספים ודאגו לה, וב-1956 יזם בן צבי את השיפוץ האחרון שהיה פה.

לפני כמה שנים החליפה מרגלית זינאתי את אריחי הרצפה, ובאותה הזדמנות חפרו וחיפשו את האריחים המקוריים של בית הכנסת, אולם אלו לא נמצאו כאן. יכול להיות שבית הכנסת העתיק היה קרוב מאד לכאן, במרחק של כמה עשרות מטרים, אבל לא ממש במיקום המדויק של בית הכנסת הנוכחי, שמתפקד כבית הכנסת של הקהילה היהודית במשך מאות השנים האחרונות, מאז התקופה העות`מאנית.

מרגלית זינתאתי נולדה בפקיעין וחיה כאן כל ימיה. אחיה שאול למד בביה"ס האזורי בקיבוץ יגור ולאחר מכאן חי במעלות, אולם עבור מרגלית, שנשלחה גם היא ע"י משפחתה ללמוד ביגור, החוויה היתה שונה לגמרי, פחות חיובית. החיים כאן פשוטים וקבועים, אנשים חיים את חייהם לפי עונות השנה, כולם חיים אותו דבר, ולא לכולם קל להסתגל לחים מחוץ לכאן.

לפני שנים נעשו עבודות בכביש למעלה, ובין היתר עקרו עץ אלון עתיק שהיה בעל קדושה מיוחדת. מרגלית כתבה מכתב לשר הדתות שיטפל בנושא, איימה בשביתה וחתמה "מרגלית זינאתי וכל עדת יהודי פקיעין", חתימה שמעידה על שק ההיסטוריה גדול שהיא נושאת על גבה, שק שנקרא "קהילת יהודי פקיעין". יש לה חוב גדול אליהם והיא מייצגת אותם ונלחמת את מלחמתם.


 |  ראשי |  חזון  |  לקוחותינו  |  אתרי אנטרנט מומלצים  |  מאמרים  |  יצירת קשר  |  מפת אתר  |  הוספה למועדפים  | 
קלמנטינה-טיול עם רעיון- www.tulimragleem.co.il © כל הזכויות שמורות
קלמנטינה חביבה רייק 53 חיפה נייד: 050-3828625
©   בניית אתרים לעסקים   אינטרדיל